קשה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת שבגללה אנחנו כל כך מתרגשים מהיגואר D-טייפ שאתה רואה בתמונות לפניך. אולי זה העיצוב האלמותי, המורשת המפוארת בלה-מאן או העובדה שסטרלינג מוס בכבודו ובעצמו נהג בה, ואולי פשוט בגלל שהיא מוצעת כעת למכירה במחיר "מציאה".
יגואר D-טייפ הייתה היורשת של יגואר C-טייפ זוכת הלה-מאן (1953), וגם חלקה איתה לא מעט מכלולים כולל מנוע השש בטור המפורסם של יגואר ומערך המתלים.
בתכנון ה-D המהנדסים של יגואר יישמו בצורה ברורה עקרונות אווירודינאמיים כדי לשפר את יכולות המכונית על מסלול המרוצים. מלקולם סאייר, מהנדס אווירונאוטיקה במקור, הוביל את צוות העיצוב והתעקש על חזית נמוכה ככל האפשר (הרבה יותר מהמקובל באותן שנים) כדי להפחית את התנגדות האוויר, למשל.
כדי לאפשר זאת ביגואר תכננו לראשונה מנוע עם מנגנון עוקה יבשה, מה שאפשר להתקין אותו נמוך מאשר ב-C-טייפ המוחלפת. יחד עם הסנפיר שמאחורי הנהג (שנועד להוסיף ליציבות במהירויות גבוהות) התוצאה שהתקבלה הייתה יפהפייה, אבל גם מאוד (מאוד) יעילה.
שנת 1954 הייתה השנה הראשונה בה ה-D-טייפ התחרתה בלה-מאן, ולאורך המחצית הראשונה של המרוץ, כשהיא נהוגה בידי לא אחר מאשר סטרלינג מוס, היגואר הפגינה דומיננטיות די מוחלטת, כולל קביעת שיא המהירות למרוץ בישורת מולסאן עם 276.5 קמ"ש מרביים (256.1 קמ"ש בלבד למכוניות הפרארי החזקות יותר). רק תקלה טכנית במערכת הדלק מנעה ממנה ניצחון באותה שנה.
בשנת 1955 יגואר חזרה וקטפה את המקום הראשון במרוץ המפרך, הישג עליו חזרה גם בשנים 1956 ו-1957. לאחר מכן יגואר פרשה באופן זמני מהלה-מאן, ואת המכוניות הנותרות שייצרה במפעל מכרה לקהל הרחב כגרסה מותאמת לכביש תחת השם יגואר XKSS. לאורך ארבע שנים יגואר ייצרה בסך הכל 18 מכוניות ששמשו את קבוצת המרוצים הרשמית שלה.
כאמור, המכונית שמוצעת כעת למכירה היא אחת מאלה שהשתתפו בלה-מאן 1954 (זו שננהגה ע"י מוס בעצמו), השנה היחידה בה יגואר D-טייפ השתתפה במרוץ המפרך תחת המדים הרשמיים של היצרנית ולא זכתה במקום הראשון. אולי זו הסיבה שבבית המכירות הפומביות צופים למחיר סופי שינוע סביב ה-12 מיליון דולר, ממש מציאה בהתחשב בכך ש-D-טייפ זוכת הלה-מאן ב-1956 נמכרה ביותר מ-20 מיליון.
