טוב, זה לא קורה כל יום. ניקו רוזברג שלקח את אליפות הפורמולה 1 השנה (יש כאלו שיגידו שבצדק ויש כאלו שלא) הודיע על פרישתו מעולם הפורמולה 1, בטקס חלוקת הפרסים של ה-FIA.
ההודעה הגיעה בהפתעה מוחלטת ולדברי אלוף העולם המכהן באה ממקום אישי (אולי נכון יותר להגיד משפחתי) לחלוטין.
רוזברג, שיתרונו על המילטון עמד על 5 נקודות בלבד בסוף העונה, מספר שהגיע הזמן להחזיר קצת למשפחה, לאישתו שתמכה בו ושמה את הספורט לפני הבית. הוא מספר שזו היתה החלטה לא קלה אבל ברורה מאוד מבחינתו. הוא עומד להנות מהחיים עכשיו עד שיחליט על המשך דרכו, בספורט ובכלל.
מבחינתי, אלוף עולם שמסיים אליפות עולם צפופה כזו, ובורח – הוא מושא ללעג. זה לא רייסר. יש לא מעט אנשים שחושבים ואף טורחים לציין את זה בקול רם למדי שהיכולת שלו מאחורי ההגה נמוכה מזו של חברו לקבוצה, לואיס המילטון. אם היה נשאר רוזברג לעונה נוספת יכול להיות שהיה מצליח להעמיד את המקטרגים על טעותם. מעשה הבריחה שלו, ערב חלוקת הפרסים של ה-FIA, נותן עוד טיעון משכנע מאוד לאלו, שלא מעריכים אותו.
בשביל להבין מהו רייסר אמיתי, לא צריך ניקו להביט רחוק. הוא יכול להסתכל על אבא שלו, שלקח אליפות עולם אחרי התאונה הקשה של דידייה פירוני. קקה (האבא) רוזברג היה ממוקם רחוק מהמקום הראשון באותו הזמן, אבל הוא נלחם עונה שלמה, לא תמיד זורח אבל מראה עיקביות, מטפס אט-אט בטבלה ומנצח את אליפות 1982.
קקה לא ברח אחרי האליפות הזו, להיפך. הוא נשאר והמשיך להילחם, נוהג במכונית נחותה ולא תמיד אמינה. ממשיך את קריירת המירוצים שלו עד 1986. הוא לא זכה בעוד אליפות, הסיכויים לעוד עונה כזו היו נמוכים. אבל הוא נשאר, נהג, בלי סיפורים ובלי תירוצים.
לניקו, שחתום בקבוצה הכי טובה בעסק, אין שום סיבה אמיתית לפרוש. ובעשותו כן, הוא מראה את ההבדל בינו לבין נהג מירוצים אמיתי. בין האלוף של 2016 לזה של 1982 אם תרצה. מפריד בין שני אלו עולם ומלואו, למרות ששניהם חולקים את אותו השם, את אותו הדם.
